בית / בלוג / אילוף היורשת  –סיפור מקרה על סכסוכי ירושה על אף שיש צוואה כדין

מרגלית, אישה בסוף שנות ה-50 לחייה, פנתה למרכז הגישור בבקשה לעזור לה "נגד האחים שלה" בעניין  של סכסוכי ירושה. משהו בטון הדיבור של מרגלית שהלך והתחזק, שהגביר מהירות והעלה גובה, ובעיקר לא אפשר להכניס ולו מילה אחת, היה מעיק, מטריד ומרתיע. למרות הדמות המורכבת סכסוך הירושה התגלה כמקרה קלאסי.

במרכז הסכסוך שלושה אחים. שלושה עולמות שונים שיצאו מאותו בית גידול. מרגלית הבכורה, דליה האמצעית ואחיהן הקטן דוד.

כמה פגישות עם שלושת האחים הבהירו את מידת השוני ביניהם. דליה עורכת דין במקצועה הפגינה חדות, קרות, קשיחות ובעיקר זעם וחוסר סובלנות כלפי אחותה. האח דוד, מהנדס, איש מחויך ונעים, הדגים באופן מדויק את האמרה שאנשים שסוחבים קצת ק"ג עודפים הם נינוחים, פשרניים ורגועים. מרגלית בניגוד לאחיה, שיצאו מבית הוריהם בגיל צעיר יחסית, למדו, רכשו מקצוע והקימו משפחה, נותרה לגור כרווקה בבית הוריה וסעדה אותם עד ליומם האחרון. לאחרונה נפטרה האם לאחר שנים שנלחמה במחלה קשה. כל אותן שנים סירבה מרגלית להוציא אותה למוסדות סיעודיים. מרגלית הייתה ונותרה חידה עצובה. בתוך השטף ההיסטרי של דיבורה, בתוך ערימת התלונות והכעס על אחיה ש"הפקירו" אותה וניצלו אותה, היה מתגנב לעיתים קול היגיון צלול וחד. תפישה מהירה ומדויקת. הבנה מעמיקה בכל נושא שעלה. כל אלו טבעו באמירות מוטרפות והזויות. עם כל האינטליגנציה הגבוהה שלה, עבדה מרגלית כדוורית, מבכה על מר חייה- איך עברו ללא לימודים וללא משפחה.

למרות מזגם השונה של האחים עובדות הירושה היו ברורות. צוואות מסודרות של ההורים הורו לחלק את הכספים שווה בשווה בין שלושת האחים. את דירת המגורים הועידו ההורים, ברובה הגדול, למרגלית כדי להבטיח את עתידה.

צוואות מסודרות כדין אינן ערובה נגד סכסוכי יורשה

הצוואות אומנם הגדירו את חלקה של מרגלית בירושה אבל מרגלית סברה שמגיע לה יותר. "מגיע לי", כך הטיחה באחיה "פיצוי כספי עבור כל שנות הטיפול בהורים", פיצוי שאמור היה לשקף לטענתה, את ההוצאות שחסכה מהאחים שלה מצד אחד, ומצד שני- את אבדן ההזדמנויות שלה "להתקדם בחיים" כלשונה. דליה, עורכת הדין לא טרחה לענות לה. המצב המשפטי מבחינתה היה מוגדר וברור. דוד האח הסכים לוותר על חלק מחלקו בירושה.

סלע המחלוקת הייתה תקופת הביניים עד למכירת דירת ההורים. האם תוכל מרגלית להמשיך ולהתגורר בדירה עד שתימכר? האחות תבעה פינוי מידי. מתוך היכרותה את אחותה, היא הבינה שהיא תמשוך את המכירה עוד שנות דור. האח היה מוכן להמתין, אבל התקשה לנקוט עמדה ברורה כדי לא לאבד את הקשר הטוב שלו עם מרגלית.

בניגוד למקובל, התנהלו פגישות ההמשך עם האחים בנפרד. לא הייתה שום דרך להכיל בחדר אחד את הלחץ, הכאב הזעם וניצני ההיסטריה של מרגלית. לפני כל פגישה היה צורך לחדש את ברית הגישור- מי נושא בהוצאה עבור אותה פגישה. דליה סירבה להשתתף בהוצאות ואילו דוד הסכים לשאת בחלקה.  בסופו של דבר נרשמו שיקים על חשבון העיזבון שנוהל על ידי מרגלית עצמה.

קולות ההיגיון סרבו להגיע לתודעתה של מרגלית. כל ויתור של האח כלפיה גרר תגובה הפוכה: "הוא מנסה לקנות היום בכסף את היחס הנורא שקיבלתי ממנו כל החיים? אותי לא קונים בכסף!" סיכמה בזעם.

לפגישה שהוגדרה "אחרונה" זומנו מרגלית והאח בלבד. דליה הודיעה בכתב שכל עוד היא מקבלת את חלקה אין לה התנגדות שדוד יגיע להסכמים כלשהם עם מרגלית. מרגלית הגיעה עם צרור דרישות נוספות. דוד שתק במשך דקות ארוכות. על הפרק עמדה השאלה: האם מרגלית תוכל להתגורר בדירה שנה נוספת, כשהיא משלמת שכר דירה לאחיה ולאחותה עבור חלקם, או לפנות את הדירה באופן מידי. מרגלית החלה לצעוק "שזורקים אותה לכלבים." לאחר כחצי שעה קם לפתע דוד במלוא הדרו ומשקלו, ועטף אותה  בחיבוק נחוש וארוך. כמו שמחזיקים תינוק שצורח כבר יותר מדי זמן.

מרגלית הודתה שהיא כבר נחנקת בבית הזה עם כל החפצים והזיכרונות העתיקים וכי מזמן רצתה לעזוב ולהתחיל דף חדש בחייה.

ההסכם שנחתם, בסופו של דבר, היה פשוט וקבע מנגנון למכירת הדירה בהקדם.

דוד אמר שישמח אם מרגלית תבוא לאכול איתם ביום שישי. מרגלית השיבה לו "לא תודה", אך לשם שינוי, אמרה זאת בשקט.

תגיות:

נכתב ע”י

עו"ד עלמה שרון-שדה